מעבר הביתה, גם אם אתה לא עובר רחוק, הוא שינוי משמעותי בחיים. למעשה, זה מלחיץ יותר מאשר להתגרש, על פי כמה דיווחים. המעבר לחלק אחר של המדינה מלחיץ במיוחד, מכיוון שהוא כרוך באובדן של קהילה מוכרת, חברים וקרבה למשפחה.
מוקדם יותר השנה, דיווחנו חוסר הרצון של הבריטים לעבור דירה, כאשר רוב הנשאלים בחרו להישאר במקום, גם אם בתחילה עברו למקום מגוריו במקרה. כעת, סקר חדש*, שהפעם מתמקד במילניליום האמריקאי, מסיר את הסיבות לכך שמי שמסוגל להישאר במקום בו הוא נמצא (כלומר, בבעלותם בית משלו) עושה זאת לעתים קרובות.
באופן לא מפתיע, בני דור המילניום נעים בתדירות גבוהה יותר מאשר הוריהם וסביהם - פעם ב -2.2 שנה בממוצע, כאשר ארבעה מתוך חמישה מהלכים נגרמים כתוצאה משינוי מקום עבודה. מכיוון ש -86% מאלפי הדירות שוכרים כעת במקום דיור בבעלים, ההובלה קלה מתמיד.
ישנן עדויות רבות לכך שההליכה התכופה הזו גורמת לאנשים לא להיות מאושרים: אחד מכל שלושה מדווח על אובדן חבר טוב עקב מעבר, ואחד מכל ארבעה מתחרט על המהלך לחלוטין. החרטה של מובילים אינה מתכתבת בהכרח עם המרחק הגיאוגרפי. רוב המובילים (57%) עברו להתגורר לא יותר מ -50 קילומטרים מהמקום בו גדלו. ובכל זאת אפילו להישאר קרוב למדי למקום שבו התקשרת הביתה יכול להביא תחושות שליליות.
הסקר מגלה כי האושר במקום חדש מושפע ישירות מההרגשה של אנשים מיושבים בעיר או בעיר החדשה שלהם, ולא מהמידה שהיא רחוקה מהבית. תנועה מרובה פעמים על פני תקופה קצרה היא מה שמשבש את תחושת ההתיישבות הזו, כאשר אנשים יוצרים חברויות חדשות ומרגישים שהם חלק מקהילה.
נקודה זו מודגמת היטב על ידי דפוסי יצירת החברות השונים מאוד בין הבייבי בום למילניאלס. כ -58% מהדור המבוגר פגשו את החבר הטוב ביותר שלהם בבגרותם ולא בבית הספר או במכללה. הדרך שבה בני דור המילניום יוצרים קשרים בין בני אדם היא הרבה יותר מקוטעת, ורק 21% מסוגלים להבטיח חברויות לכל החיים, כנראה בגלל שהם זזים יותר מדי.
המסקנה? גם אם הצעת העבודה אטרקטיבית, כדאי שתחשוב פעמיים על ההשפעה של המהלך על החיים החברתיים שלך ועל בריאותך הנפשית. נראה כי להישאר זמן מה משתלם יותר בטווח הארוך.
*סקר של 1001 אנשים לפי מִרפֶּסֶת
